השנה האחרונה שברה את השדרה שלי ( א.א. )

"עקבות, עקבות לכל אורך התוואי
צעדי שמחתי, צעדי מכאובי
מי האיש לידי את דרכו פה נתב
מי הלך לצידי והשאיר עקבותיו

הו הים איך תראה ועיניך צרובות
בין דרדר וטרשים יש רק זוג עקבות
כאן עשה רק אחד את דרכו ובכה
פה היד האחת, יד שנית לא תמכה"
(לאה לנדאו, עקבות)

לפעמים הראש שלי מתפוצץ מרוב מידע זמין, ואני מבינה למה יש כאלו שמתעקשים שיש לי הפרעת קשב. לפעמים מרוב מטלות אני לא מספיקה כלום בכלל. אני מסתובבת ומנסה להחליט מה לעשות מה ואז הטלפון מצלצל או ילד מושך לי בחצאית ואני מרגישה איך קבוצה שלמה של תאי מוח מתפוצצת אל מותה. לא יודעת מה לעשות קודם. ולמה יש לי כזה קושי לווסת מטלות. פעם הייתי נורא טובה בזה-התעלמתי מרובן ואת השאר ביצעתי, היטב. עכשיו, אני לא מרשה לעצמי להתעלם מכלום. אני חוששת כאשר אני היחידה שתישא בתוצאות וגם לא יהיה לי את מי להאשים, אז למה לי. אבל הראש, אוי. הוא מתפוצץ.
התחלתי לרשום לי רשימות, המכונות בפי "רשימות פה" על שם מקום מנוחתן. שם אני שופכת את תסכולי הקטנים. אני רושמת את כל המעיק עלי, בשפה חפשית ובלי לצנזר. נגיד: 1) לקנות 3 חלב. 2) לשאול מישהו למה צד ימין של האוטו מרגיש לי שיש לו רוח עצמאות, ואם זה לא בטיחותי במקרה שהוא משייט ככה. 3) הפעם לא לשאול פסיכולוג, למצוא מכונאי! 4) לשאול את הפסיכולוג, אבל על הילד. 5) לקנות לילד, השני, את הספר חשבון לפני שיחליט לנעול אותי מחוץ לבית כצעד אקטיבי. 6) לאסוף את הבגדים מתיקון, ולהיזכר מה בעצם נתתי לתיקון. 7) לא להתעצבן כל היום. 8) לדבר עם כל אלו שמחכים לטלפון ממני. טוב, לא כולם. 9.) להחליט עם מי ממש דחוף כבר לדבר.
יש עוד, אבל לא צריך להביך אותי ואת הסובבים אותי. חוצמזה, נזכרתי בעוד משהו.

איכשהו, בכל זאת, הדברים נעשים לאיטם. אני חשה פחות מתוסכלת ויותר מעשית. מי היה מאמין. אמא שלי התייאשה ממני מזמן, אבל הנה, אני עושה דברים. אפילו מפחידים כמו עורך דין וכאלו. ופה אני רוצה להתוודות.

אני ביישנית. יש לי אפילו גמגום קל. קשה לי להיפתח והכי קשה לי לבקש עזרה. אני גאוותנית ועקשנית ואם אני מצליחה להתגבר על אלו הבושה עוצרת אותי. הלכתי פעם לניתוח לבד. לא שזה היה כיף אבל לא הייתי מסוגלת לבקש עזרה. לניתוח הבא כבר ביקשתי מחברה ליווי. כלומר, למדתי לקח כואב. אחרי לידת בכורי קמתי והלכתי לחדר התינוקות לבקר אותו, לבד. במסדרון נתקלתי במיילדת, שחשבה שהיא רואה רוח רפאים. התברר שאחרי החוויה היחודית של הלידה ההיא לא הייתי אמורה לשוטט במסדרונות, בטח שלא לבד. אבל ככה אני. כה חזקה ועצמאית. כה נוקשה עד שהשדרה שלי הפכה שבירה.

אבל השנה האחרונה שברה את השדרה שלי, ולמדתי לבקש תמיכה. טיפה. למדתי לחפש את אלו שיכולים לסייע, ולסנן את אלו שלא. למדתי לא לוותר על אנשים מיוחדים וטובים שהטוב שבהם מקרין עלי אופטימיות, ולבקש לעצמי עזרה, אפילו אוזן קשבת. למדתי גם להגיד תודה. לא היה כזה קשה אחרי הכל.

לא אפרט על כל זה, אבל אני רוצה לספר על פייני סוקניק-גולדשמיט. נתקלתי בה דרך מישהו, ולא הייתי אמורה להפריע לה בכלל. אבל היתיי זקוקה לה ויצרתי איתה קשר, ומצאתי בה הרבה יותר מסך חלקיה.
פייני הקימה עמותה הנקראת באשר תלכי. עמותה שלוקחת נשים כמוני שטובעות בהליכי גירושים. נותנת הכוונה וסיוע וייעוץ יעיל ואמיץ. ואני מכירה לה טובה אדירה על כך. רק מי שהיה שם יכול להבין עד כמה ייעוץ ענייני כזה, בכל תחום מעיקולי השביל הפתלתל הזה, מציל. עד כמה היא נצרכת. עד כמה היא מיטיבה.
חוץ מזה, פייני, את אשה מקסימה בזכות עצמך הפרטי. ואשה טובה באמצע הדרך שאשמח לשמר בחיי, באשר אלך לי. את השראה עבורי.
לא יכולה להגיד עוד, כי אין אני מאותם המחבבים מלא מלל. וזו אינה פרסומת, אם חשדתם. זה מין פרץ של הכרת הטוב ותפילה שאהיה כבר אחרי השלב הזה, ובצד התומך. שם נוח לי יותר, אחרי הכל.

א.א