אני חושבת על חגים, ובעיקר על פסח ומתכווץ לי הלב.
מבחינתי פסח הוא תמיד נקודת שבירה שגורמת לי להיזכר בחוויות לא משהו, מהשלב שלפני הגירושין ומהשלב שאחריהן. השנה-זו השנה שהילדים שלי איתי בליל הסדר(אחת לשנתיים) אבל אחת לשנתיים זה לא קורה.
בעולם המושלם שלי הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו איתי כל שנה בליל הסדר. ולא אצטרך לחלוק אותם כמו עוגה משותפת (כשרה לפסח, כמובן) עם עוד מישהו.
בכל שנה כזו תמיד יורדות לי דמעות. בכל שנה יש לי תובנה סביב אותן דמעות.
השנה התחדדה לי מאד התובנה הבאה: אני לא בוכה מגעגועים-הרי ראיתי אותם אתמול ואראה אותם בהמשך. אני לא בוכה מדאגה -יודעת שטוב להם במקום בו הם נמצאים גם כשהם לא איתי.
אני בוכה כמו ילדה קטנה על זה ש"העולם לא פייר" ומשהו בחיים שלי לא הלך בדיוק כמו שתכננתי.
זה המקום להודות שהייתי מכורה לשליטה עצמית, עלי ועל החיים שלי. ובדרך כלל בקשתי והתפללתי לקב"ה שרק לא יפריע לתכניות. כי אני יודעת בדיוק איך מתי ומה יעשה לי טוב…
רצה אלוקים להראות לי שהכל בידיו, והפך לי את החיים מצד לצד. ואז נפרדתי מבעלי, והרגשתי כמו אחרי רעידת אדמה פנימית. כל התכניות שלי שקעו בבוץ טובעני. חייתי את הרגע ועדיין רציתי שליטה על משהו.
לא הייתה לי שליטה כמעט בשום תחום בחיי. לא על הילדים (הסדרי ראיה
קבעים בבית הדין) לא בעבודה (התפטרתי מאחת, סבלתי בשניה) ולא בחיים הפרטיים שלי (מטלטלת מחג לחג ולא יודעת איפה להיות שזה יהיה הכי פחות גרוע)
אז שחררתי, לאט לאט… והבנתי שככל שאלחם יותר עם חוסר הודאות-הכעס שלי על עצמי ועל העולם כולו רק יגדל ויפגע בי .
ושחררתי-פניתי לאלוקי ואמרתי לו שאני בידיו, לגמרי. שאשתדל לראות אותו ואת הסימנים שהוא שולח לי לאורך חיי. שאני כנראה לא יודעת מה טוב עבורי. בקשתי שיראה לי את הטוב כמו שהוא יודע שטוב לי.
אני יכולה לחשוב שזה גם התהליך שעברו בני ישראל כשהיו במצרים. לחוצים ומשועבדים-אבל עדין מנסים לעשות הכל כדי לחיות כמו שצריך את חייהם הפרטיים. לשלוט במצב. עד שמשחררים ומבינים שזה לא תלוי בהם וצועקים אל ה'…
זו יציאת מצרים שלי-כשלמדתי לצעוק ולבקש ולהאמין שאני חיה בחוסר וודאות ותלויה ברצונו יתברך.
זכיתי וחוויתי גאולה פנימית, לאט לאט אני מוותרת על עוד מקומות של שליטה בחיי ומשאירה אותם בידי ריבונו של עולם.
לפעמים זה מבחירה, לפעמים זה כי אף אחד לא שואל אותי… לפעמים הדברים מעשירים את חיי וגורמים לי להיות מאושרת, ולפעמים הדברים מפילים אותי לתהום. אבל -אני כבר לא כועסת ולא בוכה כשרועדת תחתי האדמה בחיי וזה לא מוצא בעיני.
וב"מה נשתנה" באותם שנים. כששוב אזכר בילד הקטן שלי שואל את הקושיות במקום אחר. אמצמץ חזק ואדע שהדמעות שנקוות לי שם, ואולי גם זולגות לאיטן, הן דמעות של שחרור אמיתי.
חג פסח כשר, שמח ומשוחרר מבחוץ ומבפנים.