בלוג כחוף מבטחים

קטעים מכתבתה של טלי פרקש- ויינט

 אף שחשיפת זהותה עלולה להוביל לפיטוריה, "דוני" לא מפחדת .
על אף האיסורים, ההחרמות והנידויים לא מעט בתים חרדיים בישראל מחוברים לרשת, ואתרי האינטרנט החרדיים רוחשים וסואנים. עם זאת, דווקא בלוגים מגזריים הם חיה נדירה בנוף הווירטואלי. אם כבר יש כמה כאלה, לא פעם כותביהם מתייאשים אחרי כמה פוסטים בודדים. ההתמדה, מסתבר, היא נחלתם של בלוגרים חרדים בודדים. לעיתים הם פורשים כי, כמו בלוגרים מתחילים רבים, מיהרו למצות את הכתיבה היומנאית ברשת, אך לעיתים הם זונחים את המקלדת מכיוון שחששו מחשיפה שעלולה להביא גם להוקעה.

בלוג כחוף מבטחים

סיפור הגירושים של א', שכותבת בשנתיים האחרונות את אחד הבלוגים המצליחים באתר "סלונה", נלחש, מפה לאוזן, בקהילה החרדית שבה היא חיה. א', או דוני, כפי שהיא מכונה בבלוג, היא ללא ספק תופעה יוצאת דופן בנוף החרדי: אישה אמיצה ודעתנית, שלא פחדה להסתכל לדייני בית הדין הרבני בלבן של העיניים, ולדרוש צדק.

במשך יותר מארבע שנים מאז עזב בעלה את הבית, היא כותבת את דרך החתחתים שלה לחירות אישית. מה שהחל כנישואי החלומות של מלכת הסמינר לעילוי הישיבה, הסתיים בארבעה ילדים קטנים וברסיסים של חלום על משפחה גדולה ומאושרת.
"הייתי בבית והייתי לבד עם ארבעה ילדים קטנים", היא מספרת על הרגע שבו נולד הבלוג. "הגדולה הייתה בת 7 והקטנה בת חצי שנה. ימים שלמים של בדידות. אמנם יצאתי ללימודים, ועשיתי דברים הכרחיים, אבל מהשעה שהילדים נכנסו למיטות – הייתי לבד. ערב אחד כזה, הרגשתי שאני חייבת לכתוב מה קורה לי. כדי שכשהבת שלי תגדל ותשאל למה, תהיה לי תשובה. אמרתי לעצמי איך אני אתחיל להסביר לה? אני אשכח, אני אדחיק. החלטתי לכתוב יומן כדי שהיא תבין בעתיד איך היינו, ואיך זה קרה".

וכך הפך הבלוג שנכתב מתוך לבטים לחוף המבטחים של א'. "הכתיבה גורמת לי להבהיר דברים לעצמי, לקבל פרספקטיבה, ופשוט לפרוק את הכול, כמו שאני לא יכולה לעשות בשום מקום אחר. בבלוג ממש רואים את ההתפתחות, את ההתחלה המהוססת והחשש, ואת ההמשך הבוטח".

"לא קיבלתי מיד פידבקים" היא משחזרת, "לקח זמן עד שהעורכות שמו לב לבלוג, אבל זה לאט לאט צמח קהל קוראות נאמן ועקבי. אני לא סופרת לייקים ולא בודקת אם מגיבים וכמה. אני אומרת לעצמי, שאם זה יכול לעזור למישהי אחרת – אז בכיף".

אנחנו יודעים מה עשית אתמול בלילה

כמי שנמצאת היום בעמדה בכירה בקהילה, חשיפת הזהות של דוני עלולה להוביל לפיטוריה. "אני לא מתביישת בבלוג, אם תהיה סיטואציה שאני אצטרך להיחשף – אז כן. אני אמשיך לעמוד מאחורי כל מילה".

"יש בו קטעים שנכתבו מתוך כאב עמוק ותסכול, מתוך סיטואציות בלתי אפשריות שהועמדתי בהם, ולא היה לי שום מקום להביע את הדברים ולשחרר מלבד הבלוג. זה לא המגזר פה שעל הכוונת, אלא בני אדם מאוד ספציפיים שמיררו את חיי".

את הדרמות הסוערות שהתרחשו בביתה של א', אי אפשר היה להסתיר מפני הקהילה שבה חיה. "היה לילה שבו הזמנתי משטרה כדי להרחיק אותו (את בעלה לשעבר), ויום למחרת הייתי צריכה ללכת לעבודה, וכולם שמעו בדיוק מה קרה בליל אמש. באותה תקופה היו הרבה קולות נגדי בתוך הקהילה, פנו לרבנים ודרשו לפטר אותי מהמשרה שלי, פשקווילים נגדי נתלו בכל מקום. הייתי צריכה לעמוד בפני הרבנים ולהסביר למה עשיתי את מה שעשיתי, למה אמרתי לו ללכת".

"באותה תקופה", אומרת א', "גיליתי מי הם החברים שלי ומי לא. לשמחתי, היו אנשים טוביםשעמדו לצדי. הייתי ילדה תמימה שחייה זרמו ללא מכשול, ולא חלמתי שגירושין יהיו חלק מהסיפור שלי. מתוך הסבל והתחושה שנבגדתי על ידי חלק מהרבנים שניהלו את התיק שלי, נפקחו לי העיניים. היום אני רואה את החברה החרדית בעיניים אחרות, קצת פחות נאיביות".

תמיכה נשית

בראשית דרכו הבלוג לא יועד לחשיפה נרחבת. "פרסמתי ב"סלונה" כי זה פורטל של נשים, רציתי הבנה ותמיכה בעיקר מנשים.
הרגשתי שזה קצת פחות חשוף ויותר עטוף".עם קבלת הגט המיוחל, אלה שתמכו בה בקהילה חרדית, עטפה אותה באהבה: "שלחו לי הביתה זרי פרחים, גם אנשים מאוד שמרנים בקהילה. זו הייתה חוויה משכרת, יצאתי מהרבנות עם חיוך ענק. מחאו לי כפיים ואיחלו מזל טוב".

אחרי נצח במעמד "פרודה", היום היא מתרגלת אט אט לתואר גרושה ולחופש החדש. חלומות על אהבה חדשה או על חתונה שנייה היא טווה בזהירות, כי זכתה להכיר היטב את תווית "הגרושה" הלא מחמיאה במגזר, ואת הצעות השידוך "המגוחכות", כהגדרתה, המלוות אותה. "על אף שהמאבק עדין לא תם. החיים שלי היום טובים ואופטימיים. כשנלחמים על האמת והולכים אתה עד הסוף רק מרווחים", היא אומרת.