"אצלנו- בחברה החרדית", כך אומרים לי אנשים, חצי בבדיחה חצי ברצינות, "אין צורך ב"יום האישה" אצלנו אישה היא מלכה יום יום, שעה שעה.
אישה היא הכל- היא אם ומפרנסת, היא מכניסה ומוציאה, יולדת ומגדלת, מלמדת ולומדת, מתקדמת. אישה-עיקרו של הבית, הלב והנשמה".
לא מתווכחת עם האמירות האלה, ולא עם הגישה שמביאה אותם. כי בעולם אידיאלי ואוטופי, הן באמת עובדות מצוין.
פעמים רבות פגשתי נשים -מלכות. המוערכות על יד משפחתן וכל הסובבים אותן. ראיתי אותן פורחות, מאושרות. חוגגות יום יום את החיים.
פעמים רבות לא פחות פגשתי נשים שהודחו מכס המלוכה. נשים שנעזבו או עזבו את ארמונן. נשים שסבלו בשקט או בקול, ובסופו של דבר, נשארו אי שם כאחרונות השפחות.
"אם אין לי מלך, איך אהיה מלכה?" שאלה אותי פעם אישה אחת, שפנתה אלי. אני ראיתי בה גיבורה אמתית, נלחמת ומתחדשת בעוד שהיא כבר הבינה והפנימה את המסרים החברתיים המאוד ברורים: אם את לבד, מסיבה שלא תהיה…את כבר לא מלכה. ואם את נלחמת על כבודך- את כבר פחות חלק.
אני יודעת שהרגשה קשה זו היא מנת חלקן של נשים פרודות וגרושות רבות בחברה הכללית בכלל ובדתית/חרדית בפרט. אני לא משערת, או מנחשת. פשוט מקשיבה ושומעת אותן אומרות את זה. במילים ברורות ופשוטות. ומתחושות קשות כאלה, ומהתעלמות חברתית ברורה, לא יוצא טוב. לאף אחד ולאף אחת. לאף חברה.
וביננו- אני רוצה לומר לאותה אישה , את באמת מלכה! אמיצה ונלחמת, נופלת וקמה. בונה חיים מחדש על שברי חיים קודמים. מתקדמת ומחייכת גם כשקשה. ועושה הכל לבנות עתיד טוב יותר לך ולילדיך.
אם צריך להוקיר נשים פעם בשנה, אז צריך להוקיר אותך ואת הנשים שכמותך, על הדרך הלא סלולה והצעדים שאתן עושות.
אז הנה, אני מסכימה, בואו לא נחגוג את יום האישה, ולו אפילו לא יום אחד בשנה. זה לא דבר בעל חשיבות עליונה בעיני. לא היום הזה הוא זה שיצור את השינוי אליו חברותי ואני מייחלות.
בואו נחגוג את היום שבו אנחנו זוכרים שכולנו בני אדם וחוה, כולנו נבראנו בצלם אלוקים. אנו זכאים לכבוד הבסיסי הראשוני ולהערכה על היותנו כאלה כולנו זכאים לקבל אבל גם מחויבים לתת – לכולם. גבר ואשה, בלי קשר למצבם המשפחתי.
בואו נחגוג ונזכור את היום הזה יום יום, שנה שנה. ואז כבר יום האישה יהיה מיותר לחלוטין
פייני סוקניק – מנכ"לית באשר תלכי