רגע לפני… הרגע הגדול באמת. בחרתי לשתף אתכם בדברים שאבי אמר לי – מיד לאחר שהודיעו לי על הבחירה בי להדליק הערב משואה.
הוא אמר שעלי לזכור שני דברים: "אל תביאני רגל גאוה"
ו"כל העוסקים בצרכי ציבור יהיו עוסקים בהם לשם שמים"
הפנמתי את הדברים במשך החודש האחרון , והבנתי לעומק עוד כמה דברים על "באשר תלכי" ועל העשיה החברתית שלי בשלוש השנים האחרונות:
אם אורח מהעתיד היה מגיע אלי לפני עשר שנים, או אפילו חמש שנים, ומספר לי שאני עתידה להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות. הייתי חושבת שהוא הוזה , צוחקת בקול ושבה לבנית החיים הקטנים והפרטיים שלי. אותם ניסיתי לבנות ולטפח כמיטב יכולתי.
לא בחרתי להקים את "באשר תלכי" . "מעשה המנהיגות" הזה, כפי שהתרגלתי לקרוא לו, היה חלק מתהליך בו דווקא החלטתי שאני מפסיקה להוביל את חיי, מודעת לכך שהרבה דברים לא אבין. אבל שיש דברים שאוכל לשנות.
יחד עם נשים מדהימות שהצטרפו אלי בחרתי להקים ארגון חברתי מתוך תחושת שליחות אמיתית.
ברגעים מכוננים של הארגון- מהם הטובים ביותר, והגרועים ביותר, אני מרכינה את הראש בעוונה ובאחריות. מודעת למקום בו אני נמצאת ושוקלת את צעדי בפלס. לומדת, מתייעצת, ומתבוננת פנימה, כדי לבדוק את המניעים העמוקים יותר שלי בבחירת הפעולות.
כך גם בהסכמתי בכבוד ובהתרגשות להדליק את המשואה הערב:
אני אעמוד שם גאה ונרגשת,לא בגללי, ולא בגלל הצלחתי האישית. אני אעמוד שם ואחגוג את העובדה שאני מייצגת שם את כל מה שחשבתי שצריך לומר ולצעוק בכל מקום. אייצג שם בכבוד עצום את חברותי, אחיותי, גיבורות אמיתיות- שראויות להדליק משואה הרבה יותר ממני. בשליחותן ובעידודן המלא אני שם.
אעמוד שם כדי ליצג את הקהילה שלי- שעל ערכי הנתינה שלה גדלתי ולאורם התחנכתי. כל מה ששלי, כולל העשיה שלי מושתת על חלקיה הטובים ביותר, ועליהם גאותי.
אעמוד שם כשליחה, וארכין ראש בענווה בפני כל האנשים והנשים המדהימים בחברה שלנו, אותם פגשתי בדרכי, שראוים הרבה יותר ממני להוקרה זו.
ואעשה זאת בכבוד, ובשמחה.
ויהי רצון שיהיה שם שמים מתאהב ומתקדש על ידי.