ביום שישי האחרון קרו שני דברים ( לכאורה הפוכים זה לזה ) הקשורים לעובדה שהפכתי בשנים האחרונות להיות אקטיביסטית חברתית נשית חרדית.
(כן, זה ארוך, אבל עוד לא מצאתי דרך לקצר את זה)
בבוקרו של יום הודיעו לי שזכיתי בפרס הוקרה מטעם הועדה לקידום מעמד האשה בראשות عايدة توما-سليمان עאידה תומא-סלימאן,
נשות ארגון ויצו המליצו עלי לקבלת הפרס עבור עשיה "פורצת דרך" והועדה קבלה את ההמלצה שלהן.
מותר להודות שהתרגשתי, נכון? ההרגשה הזו שמכירים ומעריכים את הפעילות המורכבת שהשכיחה ממני את המושג "זמן פנוי" בשנתיים האחרונות החליקה לי משהו בנשמה.
אחת השיחות הראשונות שערכתי- לבשר על הזכיה היתה עם אבא שלי . החלטתי שמותר לו להנות מרגעים של נחת, כפיצוי חלקי לעובדה שהוא כמעט ולא מצליח להשיג אותי בטלפון, אלא אם כן מתקשר לקו של העמותה…
אבא שלי, אקטיביסט ולוחם צדק בעצמו, היה מרוצה. הוא הוסיף משפט אחד בלבד : "את יודעת, מי שמגיע למקומות כאלה, זה רק מחייב אותו עוד יותר" התשובה שלי היתה מה שאני עונה תמיד: "אני עושה את המקסימום האפשרי"
בליל שבת , שוחח אבי עם חבר ותיק שלו. אדם שמכיר אותי מילדות.
בשיחה השתרבב שמי דרך הקשר כלשהו. אותו אדם פנה לאבי ואמר לו: "הבת שלך הזו, היא ממרידה נשים… תקרא מה שכותבים עליה"
"אם זו היתה הבת שלי שמתנהגת כך" הוא הוסיף "לא הייתי נותן לה להכנס אלי הביתה"
אבא שלי שתק ולא ענה לו. אולי בגלל שנסיון החיים שלו לימד אותו שלפעמים אין טעם לדבר. אולי מסיבות אחרות.
אבל אני צעירה ,עדיין אידיאליסטית, יכול להיות שמעט תמימה (בקטנה..)
ולא מוכנה לשתוק יותר, אני מנצלת את הבמה הזו ועונה במקום אבא שלי, את מה שהייתי אומרת לו הייתי נוכחת בשיחה הזו:
אני "ממרידה" נשים:
נשים שסבלו מאלימות פיזית , מילולית, רוחנית או כלכלית- אני עוזרת להן לראות שיש אופק אחר, ולא חייבים להכנע למצב כזה.
אני "ממרידה" נשים כשאני שומעת אותן בוכות בשיחות טלפון, מתפרקות יחד עם הנישואים המתרפקים שלהן, ועוזרת להן לאחות מחדש את שברי חייהן.
אני "ממרידה" נשים כשאני אומרת לאשה צעירה בת 20, שהעולם שלה רק מתחיל עכשיו, למרות שאחרים אומרים לה שהיא כבר "סוג ב'" כי היא גרושה.
אני "ממרידה" כשאני מדברת עם אנשי חינוך על המקום שלהם בלווי ובהכלה של הילדים באותן משפחות שהוריהן נפרדו. על הדרך שלהם להעצים ולסייע להם להמשיך הלאה.
אני "ממרידה" כשאני קוראת לקהילה החרדית – שאני חלק ממנה, לפתוח את העיניים , להסתכל על המציאות בשטח ולהתמודד באומץ וברגישות עם הנושא של הגירושין במגזר.
ההורים שלי מעולם לא הוציאו אותי מביתם. ברגעים הקשים של ההתמודדות האישית שלי, הם מחו את הדמעות שלהם בשקט, ספגו עלבונות ורכילות מרושעת ועמדו איתי כמו חומה בצורה.
אולי בגלל זה הפכתי ל"ממרידה"? על בשרי חויתי את העוצמה שבתמיכה וזה מה שנותן לי את הכח- לבנות משפחה חלופית לכל אותן נשים ש"נזרקות" בצורה כזו או אחרת מהמשפחה, מהחברה או מהקהילה.
אז אדון יקר, שהציע לאבא שלי לא להכניס אותי הביתה, אני לא שופטת אותך על הביקורת וגם לא נפגעת. רק מצטערת לאכזב אותך ואת הדומים לך. אני לא הולכת לשום מקום, לא נזרקת ולא נעלבת.
כל עוד אדע שנשים מודרות מסיבות כאלה או אחרות, שנשים נשפטות בעיני החברה לפי הסטטוס המשפחתי שלהן, אני כנראה אמשיך לפעול לשינוי.
גם אם בעיניך זה יקרא להמריד. רוצה שאפסיק?
הנה לך הנוסחה פשוטה: אין מודרות- אין מרידות. (זה אפילו אותן אותיות)
לפעמים אני מזדהה עם הקולות שטוענים שיום האשה הוא יום מיותר, שמנציח את הפערים, שאין בו טעם כל עוד דברים נראים כל כך לא טוב בעולם האמיתי. אבל סיפורים כאלה רק גורמים לי להבין שחייבים לפחות בינתיים, שיהיה יום כזה. כדי להראות לעולם ומלואו, איך חברה מתוקנת אמורה להתנהל.
מחר, כשיקראו בשמי באולם בכנסת אקבל את פרס ההוקרה בחיוך רחב ותחושת סיפוק עצומה. אקדיש את הפרס לכל חברותי -הנשים החרדיות,
שפעילות בפנים ובחוץ. רווקות, נשואות, פרודות וגרושות אמהות עצמאיות במשפחות מורכבות או רגילות.
הפרס הזה הוא בשביל כולנו,
כי הפסקנו לפחד מאנשים שמפחדים מאיתנו.